על שולחן הסלון מונח דף, ובו טור של רהיטים: ספה, שולחן אוכל, כסאות, מזנון וספרייה. ליד כל שם רשומה מידה בעט כחול, וליד הספה יש סימן שאלה גדול, כזה שמישהו צייר ושוב צייר מעליו. הדף נראה כמו שרבוט, אבל הוא מסמך העבודה האמיתי של המעבר.
כמה רהיטים הם עבודה אחרת מדירה שלמה. בדירה שלמה העומס הוא כל התכולה של הבית, ואילו הפעם ההובלה בנויה סביב הרשימה, פריט אחרי פריט, ולכל שורה בדף יש שאלות משלה: האם הוא עובר בדלת, האם הוא מתפרק, מה נוסע בעמידה ומה מחובר לקיר. מי שכותב את הדף כמו שצריך כבר עשה חצי מהעבודה.

ספה מוטה על צדה בחדר: כך בודקים אם היא תעבור בפתח
כמה רהיטים זה לא דירה
פריט בודד לא צריך משאית בגודל של דירה שלמה, וערכת ישיבה לא נכנסת לרכב פרטי. בין שני הקצוות האלה יש עבודה שלמה שנבנית סביב הרהיט עצמו. היא מתחילה בשאלה מה עומד לצאת מהבית, ולא בשאלה כמה ארגזים נארזו.
הבדיקה הראשונה קצרה ומעשית: מה גודל הפריט, באיזו קומה הוא עומד, יש מעלית או אין, וכמה רחוקה החניה מהדלת. משם מחליטים אם צריך לפרק, כמה אנשים יגיעו ואיזה רכב מתאים. ייתכן שדווקא הדרך מהחניה לדלת תהיה מסובכת יותר מהרהיט עצמו, ולכן גם היא נרשמת בדף.
כשיש כמה פריטים באותה כתובת, עדיף לשלוח אותם בבקשה אחת ולא פריט אחרי פריט. את הרשימה השלמה מתמחרים יחד, והמחיר לפריט עשוי לצאת נמוך יותר מאשר בבקשות נפרדות. אם העומס גדל עד התכולה של בית שלם, זה כבר הובלת דירה, והמחיר שלה נקבע אחרת.
הדף לא צריך להיות יפה. שורה לכל פריט, מידה לידו, ושאלה בסוף השורה אם יש כזו. שאלה שנשארה בלי תשובה עוברת למוביל מראש, כדי שלא תצוץ בעיה ברגע שהרהיט כבר עומד בפתח.
הספה והסימן שלידה
הספה היא השורה שמסבכת את הדף, ולא בגלל המשקל. מה שמחליט הוא הפתח ובית המדרגות: ספה עטופה עוברת בדלת בזווית, מוטה על צדה, ולפעמים הפנייה בחצי קומה צרה יותר מהדלת עצמה. לכן כותבים ליד הספה את הרוחב והעומק, וכן אם יש בה חלקים שנפרדים.
אפשר למדוד רק את הספה עצמה, אבל זה לא מספיק. אחר כך מודדים את הפתח הצר שבדרך, את רוחב המדרגה ואת הפינה שליד המעלית, ורושמים הכול ליד השורה של הספה. ספה רחבה מהדלת היא לא בהכרח בעיה, לפעמים היא עוברת בה על הצד.
ספת פינה מגיעה לרוב בכמה חלקים שמתחברים זה לזה, ובחלק מהדגמים הרגליים והמשענות נשלפות. זה מקל, אבל כל חלק כזה הוא עוד שורה בדף. וכשהעומס הוא כמה רהיטים ולא דירה שלמה, הובלת רהיטים בנויה כך: שואלים קודם על הפריט ורק אחר כך על הדירה, האם הוא עובר, האם הוא מתפרק, מה יוצא בשלמותו. את הרכב ואת ההצעה מתאימים אחר כך למה שנכתב.
פירוק והרכבה הם סעיפים נפרדים, ומסכמים אותם מראש: מי עושה אותם, אם בכלל, ומה נכלל בהצעה. אותו דבר נכון לתוספות שמשנות את התמונה, כמו מנוף, קומה בלי מעלית או פירוק מורכב. עדיף לדעת עליהן מראש ולא ליד הדלת, כשהספה כבר באוויר.
שולחן האוכל והכסאות
בשולחן האוכל המשטח הוא החלק השביר. משטח זכוכית או אבן נוסע בעמידה, עטוף בנפרד משאר השולחן, והפינות מרופדות לפני ההרמה. את הרגליים מפרקים ושומרים בשקית מסומנת, ואפשר להדביק את השקית לשולחן עצמו, כך שלא תלך לאיבוד בין הארגזים.
הכסאות נעטפים בזוגות, כדי שהרגליים של כסא אחד לא ישרטו את המשענת של הכסא שלידו. בדף אפשר להסתפק בשורה אחת לכל הכסאות, עם הערה שהם נעטפים בזוגות.
משטח אבן הוא כבד, הוא לא מתכופף, והוא לא סולח על פינה שנתקעה בקיר. את אותה בדיקה של הדרך עושים בקפדנות יתר כשמדובר בפסנתר כנף שעובר דרך הסלון, אבל העיקרון זהה: מודדים את הדרך לפני שנוגעים ברהיט. אצל שולחן כזה הפנייה בחדר המדרגות היא בדרך כלל הנקודה הצרה.
שולחן שהמשטח שלו מחובר למסגרת מתכת הוא סיפור אחר. צריך להבין מראש אם המסגרת נפרדת מהמשטח או שהכול יוצא כיחידה אחת, ולכתוב את זה בשורה נפרדת, כי מזה תלוי הרכב וכמות האנשים.

משטח שנפרד מהמסגרת: הרגליים והברגים נשמרים בנפרד
מזנונים, ספריות ושידות
מזנון, ספרייה או שידה מתרוקנים לפני היום, כולל המגירות. המגירות יוצאות ונישאות בנפרד, מדפים רופפים יוצאים החוצה, והדלתות נסגרות בנייר דבק שלא משאיר סימנים. ספרייה מלאה היא בעצם ארגזי ספרים שעומדים זקופים, ואף אחד לא רוצה להרים אותה כך.
יחידה שמחוברת לקיר, כמו מדף ארוך או מזנון טלוויזיה תלוי, נבדקת מראש: האם היא יורדת שלמה או בחלקים, ומה נשאר בקיר אחריה. השורה הזאת בדף מקבלת סימן שאלה משלה, ממש כמו הספה.
פריט כזה מקבל בדף גם הערה על הצד הקדמי: איזה צד פונה לקיר ואיזה פונה לחדר, כדי שבבית החדש יידעו איך להעמיד אותו בלי להסתובב איתו בסלון.
ולפני היום מצלמים. הנה מה שנכנס לתיקיית התמונות, לצד הדף:
- הפריט כולו, מכמה צדדים, כך שרואים את הצורה ואת הפינות
- מקום החיבור לקיר, אם יש כזה
- הדלת, המסדרון והפנייה בחדר המדרגות שהפריט יעבור בהם
- המצב שלו לפני ההעמסה
תמונות כאלה, יחד עם פרטי שתי הכתובות, מספיקות בדרך כלל להצעה ראשונה.
הסלון אחרי המעבר
הסלון החדש מקבל דף משלו: סקיצה של החדר, עם המקום של כל פריט מסומן לפני היום. כך המובילים לא מחכים בפתח עם ספה בידיים בזמן שמחליטים לאן היא הולכת. סדר ההכנסה הוא בדרך כלל הפוך לסדר ההוצאה, כי מה שיצא אחרון מהבית הישן נכנס ראשון לבית החדש. הפריט הגדול נכנס כשהחדר עוד ריק, והקטנים אחריו.
אחרי שהספה במקומה, נשאר הקיר שמעליה, ריק ומחכה להחלטה. תמונה היא החלטה קטנה, שבאה אחרי הגדולות, ומי שמתלבט מה לתלות שם ימצא רעיונות לתמונות קיר לסלון במדריך נפרד, בלי למהר, כי הקיר יחכה.
בבית החדש חוזרות אותן שאלות, רק בכיוון ההפוך: האם הספה עוברת בפתח הסלון, האם השולחן מסתובב בפנייה, ואיפה עומד המזנון כך שהדלת שלו נפתחת. לכן הסקיצה מקבלת מידות של הקירות והפתחים, והדף מקבל עמודה נוספת: לאן.
שקיות הברגים המסומנות מחכות ליד הפריט שלהן, וכך הרגליים של השולחן לא נעלמות בין הכריות. אם הרכבה הוזכרה מראש בהצעה כסעיף נפרד, רושמים את זה בדף ליד הפריט, בשורה משלה.
הדף מהשולחן עדיין שימושי גם עכשיו. עוברים עליו שורה אחרי שורה ומסמנים כל פריט שהגיע למקומו, ומה שנשאר בלי סימון נבדק באותו ערב, כשהמידות עוד טריות בראש. הסימן ליד הספה מתחלף סוף סוף בסימן וי.